top of page

תולדות הלבנים






השימוש בלבנים החל לפני 10,000 שנה, כאשר השימוש בלבני בוץ היה זמין וקרוב לאזור הבניה. התיעוד הקדום ביותר לשימוש בלבנים היה בעיר יריחו בסביבות 8,000 לפני הספירה, ובמגדל בבל אשר נבנה מלבני בוץ שעברו ייבוש בשמש. הראשונים לשרוף לבנים היו הבבלים בשנת 4,500 לפני הספירה, והמצרים שהיו מוסיפים תבן לחומר הגלם בכדי לחזק את הלבנים ולצמצם את התכווצות הלבנה בתהליך הייבוש. הרומאים השתמשו בלבנים שרופות ופיתחו את שיטת הבניה הדומה לשיטה הנהוגה היום, תוך שימוש בסוג של מלט אשר היה עשוי מאבקת אבן גיר. שיטה זו אימצו הרומאים בבניית הקולוסאום שברומא. הרומאים היו הראשונים לייצר לבנים בפורמט משולש לצורך בניית הקשתות ואלמנטים נוספים. עם נפילת האימפריה הרומית ירד השימוש בלבנים עד המאה ה- 13, כשבתקופה זו החלו הבלגים וההולנדים לייצר לבני חימר שרופות ולייצאן לאנגליה. תהליך ייצור הלבנה נעשה בשני אופנים: האחד הוא שימוש בתבניות עץ או בוץ כתבנית ליציקת החימר, והשני הוא חיתוך גוש חימר אשר היה מונח על הקרקע בתיל מתכת לקביעת התצורה הסופית ומרקם הלבנה. לאחר הייבוש היו שורפים את הלבנים באש שלעיתים הייתה בוערת שבועות. עם שיפור תנאי הסחר והתחבורה החלו להיבנות פרויקטים גדולים כגון מגדל השעון (Big Ben) בלונדון, שלצורך בנייתו השתמשו בכ- 200,000 לבנים שיובאו מבלגיה. במהלך המאה ה- 15 החל המעמד הבינוני ברחבי אירופה להשתמש בלבנים, והפך את הלבנים לסטנדרט בניה עד ימינו. גורם נוסף שתרם לשימוש הנרחב בלבנים היה השריפה הגדולה בלונדון בשנת 1666, שכילתה את מרבית העיר וגררה איסור בניה בעץ.

הלבנים מהווים חומר חזק, עמיד ובטיחותי עד ימינו אנו, הבחירה בלבנים לחיפוי מהווה בחירה גם עם אמירה עיצובית ואסתטית חזקה לצד בחירה באיכות החומר ועמידותו לאורך שנים.


Comments


bottom of page